קאראווג'ו – מסע אל עבודותיו של מאסטר האור והצל בתקופת הבארוק

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו, הידוע כקאראווג'ו, היה צייר איטלקי בן המאה ה-16 ואחד מאבות הזרם הבארוקי. סגנונו הדרמטי והשימוש הנועז בטכניקת הקיארוסקורו, תוך הדגשת פרטים אנושיים ואמוציונליים, הביאו את הציור הדתי וההיסטורי לממד חדש של חיות ואותנטיות. כל אלו הופכים את יצירותיו לייחודיות ומרגשות.

כאשר מגפת הדבר הכתה בעירו, עזבה משפחתו את מילאנו ההומה ועברה לעיירה הקטנה קאראווג'ו שבמחוז ברגמו, שם אימץ את שמו האמנותי. משפחתו, שהייתה מקושרת לאצולה האיטלקית, אפשרה לו להתפתח כאמן כבר מגיל צעיר. בגיל 13, התחיל קאראווג'ו את דרכו כשוליה לצייר המילנזי סימון פצראנו, ונחשף ליצירותיהם של אמנים גדולים כמו ג'ורג'ונה וטיציאן, ואף ליצירתו של לאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה", שהשפיעו רבות על סגנונו הייחודי מלא החיים והדרמה.

בשנת 1592, לאחר הסתבכות עם החוק, עבר קאראווג'ו לרומא והחל לעבוד בבית המלאכה של הצייר ג'וזפה סזרי. אז, החל להציג את יצירותיו הראשונות "מגדת העתידות" ו"בכחוס", המוצגות כיום בגלריית אופיצי בפירנצה. היצירות סחפו את הקהל, בעיקר בזכות הפירוט והריאליזם יוצא הדופן שלהן וביססו את מעמדו כצייר משמעותי וחשוב. הפריצה הגדולה, אמנם, החלה עם סדרת הציורים שמספרת את סיפורו של מתי הקדוש, עבור קפלת קונטרלי בכנסיית סן לואיג'י דיי פראנצ'זי, שהפכו לסנסציה אמנותית – "המרטיריות של מתי הקדוש", "הייעוד של מתי הקדוש", ו"ההשראה של מתי הקדוש". את הסיפור על היצירות אפשר לראות בסרטון הבא.

מתכננים כעת את החופשה שלכם?

הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה בוותיקן. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה:

משם, הדרך אל הוותיקן כבר היתה קצרה. כיום, בוותיקן, תלויה אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר שלו, עליה נרחיב בהמשך. קאראווג'ו נפטר ביולי 1610, אך יצירתו, המאופיינת בריאליזם ומשחקי אור וצל, ממשיכה להשפיע על אמנים רבים עד היום.

אמנות מתוך האפלה: כיצד הפשע הבלתי נסלח של קאראווג'ו שינה את יצירותיו?

מאחורי ההצלחה המקצועית הסתתר אדם מורכב וסוער. בשיא הקריירה שלו ברומא, קאראווג'ו היה מעורב בקטטה שגרמה למותו של אדם ואילצה אותו לברוח לנאפולי, שם המשיך לצייר ולקבל עבודות נוספות, אך גם שם נקלע לבעיות עם החוק. בשנת 1608 נאסר במלטה בעקבות סכסוך נוסף, אך הצליח לברוח והמשיך לסיציליה.

בסיציליה, יצירותיו קיבלו גוון אפל ומסתורי יותר, בשונה מהמנייריזם שאפיין אותו עד כה, עם דמויות מתענות ומעוררות רחמים. הוא התמקד בנושאים דתיים ובסצנות יומיומיות, כשהדמויות נחשפות לאור בצורה דרמטית, ויוצרות תחושה של דחיפות ותחנונים. למרות הצלחתו האמנותית, התנהגותו הפכה מוזרה יותר ויותר, עם דיווחים על כך שנהג לישון חמוש בנשק ושקרע ציורים בחרב בעקבות ביקורת.

בקיץ 1609 שב קאראווג'ו לנאפולי, בתקווה לחזור לשגרת חיים נורמלית ולמצוא הגנה בקרב משפחת קולונה, שהייתה מיודדת עם משפחתו. הוא קיווה להשיג חנינה מהאפיפיור ולחזור לרומא. למרות שהצליח ליצור כמה מיצירותיו המרשימות ביותר בתקופה זו, רדפו אותו זיכרונותיו ומעשיו הקודמים, והמתח הפנימי בו רק הלך והתגבר.

יצירת המופת של קאראווג'ו בגלריית הוותיקן

בגלריית האומנות של הוותיקן – פינקוטקה, תמצאו את יצירת המופת של קאראווג'ו – קבורת ישו, אשר מתמקדת ברגעי האבל, בדרך לאתר הקבורה. היצירה צוירה בין השנים 1603-1604, ומתארת את הרגע שלאחר הצליבה, כשגופו חסר החיים של ישו מורד אל הקבר, על ידי חסידיו מוכי היגון. הקומפוזיציה, כיאה לקאראווג'ו, דינמית ואפילו סוערת, ומושכת את העין אל לוח האבן הקר והנוקשה תחת ישו. התבוננו בפניהם של האבלים, כל אחד מהם מתאר תדהמה, אבל, הלם ויראת כבוד. המשחק הדרמטי של האור והצל מכוון כולו כזרקור לגופו של ישו, שמדגיש את האנושיות והפגיעות שלו כאדם.

קאראווג'יו היה ידוע בגישתו הריאליסטית, ו"קבורת ישו" הוא עדות למיומנות שלו. בניגוד לדמויות האידיאליות של אמנות הרנסנס, הדמויות של קאראווג'יו הן גולמיות ואנושיות. אפשר ממש לראות את המתח בשרירים שלהם, את הדמעות בעיניים ואת הלכלוך שדבק לרגליהם – הכי רחוק שאפשר מהרגע האידיאלי של ההתעלות הרוחנית והקדושה שתגיע בהמשך.

מה רואים ביצירה?

הציור מתאר קבוצה של שש דמויות, כולל ישו המת, עם דגש על דמויותיהם של יוחנן האוונגליסט ונקדימון. הקומפוזיציה מבוססת על דפוס אלכסוני, שמתחיל בידיה המונפות של מריה מקלופס(אחותה של מריה הבתולה) ועד לסופו של התכריך הלבן בו כרוך ישו. מאפייני הדמויות והפרטים, כמו הגלימה האדומה והבוהקת של יוחנן האוונגליסט, ונקדימון שאוחז את רגליו של ישו ויוצא ממישור התמונה (וכמעט מביט אלינו), הופך לדמות דומיננטית שהיא עוגן התמונה – וכולם מספרים סיפור של צער עמוק.

הנשים בציור, לצד מריה מקלופס הן מרים המגדלית שמנגבת את דמעותיה ומריה הבתולה, אמו של ישו, שמתוארת כנזירה שפורסת את ידה הימנית לברכה וקבלה של מה שקרה. הציור מצליח לתפוס רגע מדויק שלפני הנחת ישו בקבר, ומכניס את הצופה לליבה של הסצנה. פרט קטן וסמלי נוסף בציור, הוא שילוב הצמח Verbascum Thapsus, מתחת למשטח האבן, שמסמל את התחייה והניצחון על המוות.

יש הטוענים שקאראווג'ו לקח השראה ממספר יצירות מוכרות המתארות את מות ישו, ביניהן הפייטה של מיכלאנג'לו ו"קינת ישו" של הצייר ואן דר ויידן.

אגב, בניגוד לאמני הרנסנס האחרים והמוכרים כמו מיכלאנג'לו, רפאל ואחרים, שיצרו ברחבי הוותיקן, קאראווג'ו לא יצר בטכניקת הפרסקו ורובם המוחלט של ציוריו נעשה בשמן על בד. כך, יכול היה להגיע לרזולוציות הקטנות ביותר ולשליטה מלאה בדימויים, ולחלץ מהן את הדרמה שכל כך מאפיינת אותו. לכן, רק לאחר סדרת העבודות של מתי הקדוש, "שכנע" כאמן שיכול להתמודד עם קירות גדולים ולתאר סצנות דתיות מרהיבות בסגנון הייחודי לו והגיע גם אל הוותיקן.

מה היה כל כך מיוחד ושונה ביצירותיו?

בראש ובראשונה, ציוריו של קאראווג'ו זוכים למעמד יוצא דופן בזכות השליטה המוחלטת שלו בטכניקת הקיארוסקורו, שבאה לידי ביטוי בשימוש דרמטי באור וצל המעניק נפח ועומק לדמויות והיצירות שלו. הטכניקה הזו, ביחד עם מחויבותו לריאליזםולנטורליזם, הבדילו אותו מבני דורו, וגם מהמוכשרים שבהם.

בניגוד לאחרים שעשו אידיאליזציה לדמויות שלהם כפי שנהגו ברנסנס הגבוה, קאראווג'ו צייר מתוך החיים עצמם, תוך שימוש באנשים מהשורה כמודלים. עובדה זו העניקה לעבודותיו איכות גולמית מסוימת, שניתן להתחבר אליה בגובה העיניים. כך, מושאי הציור שלו הפכו את הדמויות הקודרות, הדתיות והמיתולוגיות עם ההילה האלוהית, לנגישות.

בנוסף, הקומפוזיציות הדינמיות והפרספקטיבות הלא שגרתיות של קאראווג'יו הוסיפו לייחודיות של האמנות שלו. הוא השתמש בקווים אלכסוניים ובמיקומים מחוץ למרכז הציור, כדי ליצור תנועה ומיקוד בתוך יצירותיו, ולהגביר את ההשפעה הנרטיבית שלהן.

בעבר, המהלך הזה היה נחשב ללא פחות מפורץ דרך ואף פרובוקטיבי – ולצד זה, כובש ומרתק עבור הצופים. כמה מהיצירות הגדולות והמוכרות ביותר שלו מתארות את ייחודו בצורה הטובה ביותר: עקדת יצחק, דוד עם ראשו של גוליית, שבעת מעשי החסד ועוד רבים. למעשה, הגישה החדשנית של קאראווג'ו לא רק הבדילה אותו בתקופתו, אלא גם סללה את הדרך לתנועת הבארוק, והשפיעה על אינספור אמנים.